בן שמחה ומאיר (מירזה). נולד ביום ח' באלול תרצ"ז (15.8.1937) באיסטנבול שבטורקיה. אח צעיר לאברהם (יצחק), ישראל, אסתר ורחל ואח בוגר לנינה ודוד.
משה (מואיז) גדל והתחנך בטורקיה. לאחר פטירת הוריו, החלו האחים לעלות ארצה בזה אחר זה. גם הוא, שגויס לחיל הים הטורקי, החליט לערוק מהצבא ולעלות לישראל.
בהגיעו לארץ, בדרך-לא-דרך, בשנת 1956, שכר דירה בתל אביב. בראשית 1957 התייצב בבסיס הקליטה והמיון (הבקו"ם) על מנת להתגייס לצה"ל, אלא שהצבא סירב לגייסו. לימים, תיאר את השתלשלות האירועים: "לא רצו לגייס אותי בגלל שתי סיבות. האחת הייתה חוסר משקל, והשנייה: לא הייתי שנה בארץ. בסופו של דבר התנדבתי."
אחרי הטירונות, אותה עשה בבה"ד (בסיס הדרכה) 4 שבצריפין, נשלח לקלט חיל האוויר ששכן בבסיס תל נוף (בח"א [בסיס חיל האוויר] 8). "הציעו לי כמה קורסים," סיפר, "אבל לכולם הייתי צריך להמתין, מלבד קורס אחד – כיבוי אש, שאמרו שהוא מצוין בשבילי. הלכתי לקורס בלי לדעת במה דברים אמורים. בתוך זמן קצר נכנסתי לעניינים, ובסיום הקורס הוצבתי לשרת כאן, בתל נוף, בגף הכיבוי."
בהמשך שירת גם בתחנות הכיבוי שבבסיסי חיל האוויר בחצור ובצריפין, התקדם בסולם התפקידים והדרגות, וזכה להערכות ולשבחים.
בשנת 1960, בתום שירותו הסדיר, המשיך לשירות בצבא הקבע. בשנה זו הכיר את פרידה, שהתגוררה באותו בית דירות שבו התגורר אחיו. אש האהבה שניצתה ביניהם בערה ביחס הפוך ללהבות שעל כיבוין היה אמון ככבאי, וכעבור שנה של חברות, בשנת 1961, נישאו. בראשית חייהם המשותפים גרו במרכז הארץ, ולאחר כמה חודשים, בעקבות הצבה חדשה שקיבל, עברו להתגורר בבסיס רמת דוד (בח"א 1) שבעמק יזרעאל, שם שירת שנים מספר.
במרוצת השנים נולדו ארבעת ילדיהם – סימה, מאיר, טובה ומיכל. כמי שהתייתם בגיל צעיר יחסית, חש משה זיקה עמוקה למשפחה שהקים וזו ניצבה אצלו תמיד במקום הראשון. "משה תמיד אמר לי שהוא שר החוץ ואני שר הפנים," סיפרה רעייתו. "הוא דאג לכל פרט, היה מעורב בחיי הילדים והרעיף עלינו חום ואהבה." ילדיו היו כרוכים אחריו ותיארו אותו בתור "אבא מושלם."
לאחר מלחמת ששת הימים (יוני 1967), עבר מפקד הטייסת שבה שירת ברמת דוד לבסיס תל נוף, ועמד על כך שמשה יעבור איתו. המשפחה העתיקה אפוא את מקום מגוריה לשפלה, והתמקמה במגורי המשפחות שבבסיס תל נוף. במקום זה כיהן בשנים הבאות כמפקד גף כיבוי אש בטייסת תעופה, והיה לאחת הדמויות המוכרות ביותר בבסיס.
תפקידו של משה – אוקטן כפי שכינוהו בצבא – דרש מחויבות מוחלטת לעבודה, היה כרוך באחריות עצומה והצריך זמינות תמידית של עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ועל אחת כמה וכמה בימי כוננות. "תפקידו של הכבאי," הסביר, "להמר על חייו כדי להציל חיים אחרים. כולם נמצאים בכוננות של חמש-עשרה שניות לתזוזה, צמודים לפעמון. חייהם של הכבאים מתחילים ונגמרים ברדיוס של מאתיים מטר מרובע, אין להם לא שבת ולא חג."
כמפקד, נודע בהתייחסותו יוצאת הדופן לפקודיו, אותם החשיב כילדיו, והעניק להם יחס אישי ותשומת לב, לרבות עריכת ביקורי בית בעת הצורך. הם, בתמורה, החזירו לו אהבה והלכו אחריו באש ובמים – תרתי משמע.
במלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) נפצע. בעקבות העומס והלחץ הכבד שהיה נתון בהם חלה בסוכרת, אך המשיך לשרת.
בשנת 1978, לאחר עשרים ושתיים שנות שירות בחיל האוויר, הוכר כנכה צה"ל ושוחרר בדרגת רב-סמל בכיר. לקראת פרישתו, איגדו חבריו את הסיפורים על אודותיו ועל דמותו הססגונית, אספו תמונות, ערכו עימו ריאיון חגיגי והכינו ספר במתכונת "חיים שכאלה". וכך תואר: "אוקטן, כפי שמכירים אותו, ממוצע קומה, שמנמן, לבבי, מדבר בבהירות ובחום כאשר הדברים נוגעים לגף כיבוי האש – אולי החשוב שבגפים. אוקטן אוהב את כבאיו, את המקצוע, ובעיניו ניכרת החיבה הרבה שהוא רוכש לאנשיו, ל'משפחה', כפי שהגדירם."
בתשובה לשאלה שנשאל, מי ירצה לשרת ככבאי, השיב: "צריך לדעתי להפוך את מקצוע הכיבוי למקצוע התנדבותי. זהו מקצוע מסוכן; בכל פעם שאתה יוצא בשלום מדלֵקה, כאילו נולדת מחדש." ממרום שנותיו וניסיונו הרחיב והסביר: "אחוז גבוה מאוד של מתגייסים לא ידע מה זה בכלל להיות כבאי בחיל האוויר, וכשידע לא רצה להיות; אבל כשנכנס – לא רצה כבר לצאת, כי החברה שם כל כך טובה, אנשים חיים ביחד, עוברים את כל הסכנות יחד והם מהווים משפחה אחת גדולה ומלוכדת. אחד ייתן את חייו עבור השני, הם נשארים חברים שנים רבות גם אחרי השחרור."
משנשאל מה עובר בראשו של כבאי אפוף בלהבות בניסיון לחלץ רכוש ואנשים, ענה: "כשאתה מקצועי, בתוך דלקה, יש לך שני דברים בראש. לכבות ולהציל, לכבות מהר, במסה גדולה של חומרים. חייך תלויים בחיי אחרים. אם התותח יפסיק להתיז מים, אתה נשרף שם. חייך תלויים בתיאום האחד עם השני, ואת זאת משיגים באימונים, אימונים מפרכים. בתוך הלחץ של סכנה ומהירות הזמן הוא בעל משמעות; אם לא תנצל כל שנייה זה יגרור אחריו שעות של שרֵפה."
את דבריו סיים במילים אלו: "החלום שלי הפך למציאות. יש כאן צוות של אנשים שמסוגל לבצע כל משימה. הם יכולים לפעול בכל מקום בלי בעיה. חינכתי אותם, הרבצתי בהם ציונות והנה מה שיש: אחווה בין חברים לנשק." לראיה, בתקופת פיקודו על גף כיבוי אש בבסיס תל נוף, הבסיס תמיד זכה במקום הראשון בתחרות האחזקה של מתקני הכיבוי.
לאחר שחרורו מצה"ל עברה המשפחה לחולון, ומשה החל לעבוד כקצין הדרכה ב"שקם" (בעבר: שק"מ – שירות קנטינות ומזנונים) – רשת שיווק שהחלה את דרכה במכירת מזון לחיילים בקנטינות בבסיסי צה"ל, ועם השנים התרחבה והפעילה גם רשת חנויות כולבו לשימוש הקהל הרחב.
חרף קשייו הבריאותיים ידע ליהנות מהחיים וניצל כל הזדמנות כדי לבלות עם נכדיו ונכדותיו, שהיה קשור אליהם בעבותות. אהב מאוד את הים, ונהג לדוג בחופי יפו.
בשנת 1997, לקראת יום הולדתו השישים, נקבע כי עליו לעבור ניתוח מעקפים. משפחתו תכננה לערוך לו עם החלמתו מסיבת יום הולדת גדולה, ולחגוג את הולדתו מחדש. בצד ההכנות לניתוח, הספיק לחלק יחד עם רעייתו הזמנות לחגיגת הנישואים המתקרבת של בתו מיכל. אלא שיומיים לאחר החתונה, בעודו מאושפז בבית החולים לאחר שנותח, נדבק בחיידק אשר זיהם את דמו, ולא קם עוד ממיטתו.
משה אוקטן נפטר ביום כ"ז באייר תשנ"ז (2.6.1997) והוא בן שישים. הובא למנוחות בבית העלמין "ירקון" שבפתח תקווה. הניח אישה, שלוש בנות ובן, נכדים ואחים. על מצבתו נחקקו המילים "אוהבים אותך".
כתבה בתו טובה: "אבא יקר, מתגעגעת המון. זכיתי באבא הכי טוב בעולם. מורשתך ודמותך מובילות אותי בכל רגע בחיי. שתנוח נשמתך הצדיקה בגן עדן."
כתבה מיכל: "בגעגועים עזים תמיד אותך מזכירים, אוהבים. אבא מושלם, שמלווה אותנו מלמעלה."
כתבה נכדתו מור: "לסבא שלי! אוהבים, זוכרים ומתגעגעים. ממשיכים את המורשת שלך בכל יום. גאים בך ומתגעגעים אליך."
משה הונצח בבית יד לבנים בחולון, ובאתר האינטרנט של עיריית חולון.